בניגוד לניסוחים קודמים של מגדר כטבעי או ביולוגי, מנסחת באטלר את המגדר כפרפורמטיבי (ביצועי). כלומר, כמכונן על ידי פעולות של חיקוי וסגנון עצמי בעלי הקשר היסטורי. לטענתה, הזהות המגדרית מובנית כאשליה של מהות פסיכולוגית פנימית ולכידה, דווקא באמצעות אוסף של מחוות וגילומים חיצוניים וציבוריים המצויים על פני השטח ומתקיימים בשיח חברתי. באטלר תופסת מופעי דראג כאמנות וכצורת ביטוי החושפת מבנה זה. פעולת החיקוי הטמונה בדראג מראה שאין קשר בין מין, מגדר והצגה מגדרית כלפי חוץ. חשוב להדגיש, לדעתה, כי הדראג אינו פארודיה על מקור יציב כלשהו, אלא פארודיה שחושפת את עצם המקור כמיתוס. לא כל פארודיה היא חתרנית, אבל חלק מהפארודיות מערערות את הקטגוריות וההנחות הקיימות באשר למגדר. החלוקה המגדרית אינה חושפת את היותה הבנייה, אלא מנסה להצטייר כטבעית וכמענישה את כל מי שלא מבצעה כהלכה. בפועל, המגדר הוא הצגה הדורשת מאיתנו לחזור עליה שוב ושוב, ולאורך זמן. החזרה הכושלת, או הפארודית, על ביצוע הנורמות המגדריות חושפת את המבנה כולו. בהקשר שיחני רחב יותר, באטלר מדגישה כי הניסיון להעמיד זהות אחת ויחידה כחופפת לחלוטין את הסובייקט נועד לכישלון. הזהות או ה״אני״ מתקיימים תמיד בתוך שיח, בתנאים מסוימים המסמנים אותם ונותנים להם משמעות. הזהות, על פי באטלר, היא פרקטיקה התלויה בשיח וקביעת המשמעות שלה גם היא תהליך שחוזר על עצמו. בתיאוריה שבאטלר מעמידה ישנו פוטנציאל חתרני לשינוי התנועה הפמיניסטית ופוליטיקת הזהויות בכללותה.