אולם תיאטרון ריק. האולם עצמו קטן ודל, רק כמה כיסאות עזובים פזורים בו, אבל הבמה רחבת ידיים, והיא נמתחת עד האופק ואף מעבר לו. דממה מוחלטת שוררת באולם השומם, אבל בחוץ נשמעים קולות עמומים של הפגנה – קריאות, שריקות ונהמות צופרים שמהדהדים יחד בקצב אחיד. מצלמות אבטחה אחדות קבועות בתקרת האולם, וכולן מופנות אל הבמה. בימין הבמה, הרחק מימין (מראה הדברים אינו נשקף משום כיסא באולם), שורות של מבנים טרומיים נטועות בצלע גבעה. במרכז הבמה רכב מסחרי קטן, גבו לאולם, ובתוכו צללית של מכונה שמתארה לא ברור ושוליים של שתי צלליות אנוש. המכונית נוסעת בלי להשמיע קול, גלגליה נעים בשתיקה, והיא מתרחקת ומתרחקת אף שמאום מגודלה המקורי לא נגרע. משק כנפיים חלוש בוקע מן הבמה, הרחק משמאל, והוא מתגבר והולך במשך דקות, במשך שעות, במשך ימים, עד שברגע אחד – אולי כבר שבועות חלפו בינתיים, אולי שנים – נוחתת על הבמה להקה של ציפורים. שלושים ציפורים, וכולן שונות זו מזו. הן פונות אל האולם ולוטשות עיניים – במי? במה? – במבט תוהה. לפתע פתאום מדלגת אחת הציפורים כמה דילוגים קדימה, נעמדת על שפת הבמה ופוצחת בשיר.

זו התמונה שהצטיירה בראשי כשסקרתי בעיני רוחי את כל הטקסטים המתפרסמים בגיליון הנוכחי, ובתמונה זו אני בוחר לקדם את פניהם של הנכנסות והנכנסים בשערי הגיליון. אין נושא לגיליון – למעשה גיליון 10 הוא הגיליון הראשון של כתב העת 'בצלאל' שאינו גיליון נושאי – ועם זאת החיבורים המופיעים בו מציירים תמונה חיה ונושמת – תמונות חיות ונושמות רבות – של המקום הזה ושל העת הזאת, של מה שקורה באמת ושל מה שעשוי לקרות, של הממשי ושל המשוער או המדומה. יש בו ארבעה מדורים – "מאמרים", "מסות", "רשימות" ו"בדיונות" – ובהם טקסטים מקוריים של עידו פוקס וטל בן צבי, גלילי שחר, ידידיה גזבר, השוטרת אז-אולי, ח'ולוד אבו אחמד, שמעון אדף והילי כהן-מגורי, שמולידים יחד שיחה ערה וחיונית – שיחה מרובת קולות, משלבים ופרספקטיבות על התרבות החזותית והחומרית כאן ועכשיו. עוד מופיע בו תרגום לעברית של מאמרה הקנוני של דונה האראוויי "ידעים ממוקמים" אשר מצטרף לשיחה ואף נותן לדברים הנשמעים בה עוגן גופני איתן ומנומק.

מאחורי הקלעים, חברות וחברי המערכת של כתב העת, שעזרו לקבוע את צביונו של גיליון 10, וקבוצה של עוזרות ועוזרי עריכה – תפקיד חדש בכתב העת שמשלב סטודנטיות מצטיינות וסטודנטים מצטיינים ממחלקות בצלאל השונות שילוב ממשי בעבודת העריכה של כל גיליון – אשר תרמו רבות לעיצוב השיח המוצג בגיליון ולליטוש הטקסטים המשתתפים בו.

***

את הגיליון פותח מאמרם של עידו פוקס וטל בן צבי "שהאחרון יכבה את האור: המופע 'הערבי האחרון' כניסוי אמנותי בהאצה". פוקס ובן צבי מציגים במאמר מופע מ-2017 בשם "הערבי האחרון" שיצרה סמדר יערון יחד עם נטלי תורג'מן ומייסרה מסרי והפיק המרכז לתיאטרון עכו. במופע קוראים יערון ושותפיה שעל הבמה יחד עם הקהל, במתכונת "שירה בציבור", שורה של הצעות חוק שעלו בכנסת ישראל בעשור הקודם וכוונו נגד האוכלוסייה הפלסטינית בישראל. פוקס ובן צבי מבקשים להתבונן במופע מבעד לפריזמה התאורטית של "מחשבת ההאצה", גישה שצמחה מהגותם של ז'יל דלז ופליקס גואטרי ושמציעה לא להתנגד לתהליכים פוליטיים הרסניים שדומה כי אין מנוס מהם, לא לנסות לבלום אותם, לא לדחות את הקץ, אלא דווקא להתיר את הרסן, לשחרר את השד מן הבקבוק ולאפשר לתהליכי ההרס להתקדם במרץ ולהתרבות במהירות כדי להביאם ללא דיחוי אל סופם המשוער. פוקס ובן צבי מציעים לראות במופע "הערבי האחרון" משום ניסוי בהאצה של תהליכים אלימים בפוליטיקה הישראלית שתכליתם הגבלת הציבור הערבי הפלסטיני בישראל ודחיקתו אל השוליים ומעבר להם. בכך הם מבקשים להעתיק את גישת ההאצה מן המרחב שבו היא נולדה – ביקורת הקפיטליזם הנאו-ליברלי – אל המרחב הפוליטי הלאומי המקומי, הנבחן באמצעות פרדיגמת הקולוניאליזם ההתיישבותי – מסגרת פרשנית שמבעדה נראית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל כחלק מפרויקט קולוניאלי שתוצאתו המתבקשת היא סילוק האוכלוסייה המקומית לטובת המתיישבים החדשים. בעיני פוקס ובן צבי מגמה זו באה לידי ביטוי ברור בחקיקה הישראלית המוצגת ומבוצעת במופע "הערבי האחרון", ובמאמרם הם מתארים בפרוטרוט את המעשים הפרפורמטיביים של יערון ושותפיה למופע ומנתחים אותם. בתוך כך הם מבצעים פעולה פרפורמטיבית משלהם, שמתווספת לפעולה הפרפורמטיבית של המופע ומגייסת לו קהל נוסף – הקוראות והקוראים של המאמר, שמחויבים עתה להיישיר מבט אל המגמה החקיקתית ואל השלכותיה האפשריות. פוקס ובן צבי מציגים אפוא ניתוח בלתי מתפשר של ממשות בוערת שעצביה חשופים, והם עושים זאת באמצעות ההיפר-ממשות של המופע הפרודי שיערון ושותפיה מעלים ושהקהל משתתף בו השתתפות פעילה. אגב כך הם מעוררים תהיות על כוחם של הייצוג האמנותי ושל המופע התיאטרלי – ואולי גם של הכתיבה האקדמית – בשדה הפוליטיקה והעימות.

במסה "הדרך: קריאה עברית ב'אספת הציפורים' לפריד א-דין עטאר" מפליג גלילי שחר מזרחה במרחב ואחורה בזמן אל ספר השירה מן המאה השתים עשרה 'אספת הציפורים' מאת המשורר הפרסי פריד א-דין עטאר ואל המסורת הצוּפית ושאר מסורות שאופפות אותו. מפליג מזרחה, אבל חוזר שוב ושוב מערבה – כי אמנם הכתיבה נערכה שם, אך הקריאה מתנהלת כאן, במקום הזה. מפליג אל העבר, ועם זאת נשאר נטוע בהווה – ההווה של מי שכותב בשפת אם קרובה על שפת אם אחרת, רחוקה ועקורה אבל לא נשכחת. שחר מהלך בנפתולי שירו של עטאר וחושף כמה מצפונותיו הפואטיות ואגב כך מצייר את מתארה של איקונה חשובה מן המזרח – הסימורג, העוף הפלאי המשול ב'אספת הציפורים' למלך. המסה נפתחת בסצנה היפה והדרמתית מאחריתו של השיר, ובה שלושים הציפורים שהצליחו להשלים את מסען ומגיעות אל ארמונו של הסימורג המלך מזהות את דיוקנן בדיוקנו ברגע מפעים של השתקפות מתעתעת שאפשר ללמוד ממנו שיעור חשוב על הנפש הפרטית, על הקהילה והעדה ועל שאלת הריבונות – אבל גם אפשר לשאוב ממנו השראה פואטית צרופה. שחר מעגן את רגע המראָה הזה במשחקיה של הלשון הפרסית – ששפות רבות כבר בלולות בה – ובתורת הרוח הצופית ומושך ממנו חוטים דקים ועדינים אל שאר אברותיה של מסתו – חוטים שפורחים באוויר כמו ציפורים או מכים שורשים כמו הדרוויש הסגפן ושלא חדלים לפשוט צורה וללבוש צורה, פעם בדמות זו פעם בדמות אחרת, וכולן שׁוֹרות בשורותיו הפואטיות של עטאר ומניצות מתוך מילותיו של שחר, שגם הן כמו צועדות שוב ושוב באותה הדרך, המובילה לאן? זהו מסע על כנפי ציפורים אל מחוזות רחוקים ואל גבהים שמימיים – שאינו עוזב לרגע את הארץ.

במאמר הקצר "מבנה טרומי: על הקרוונים ביהודה ושומרון" מפנה ידידיה גזבר את המבט אל אחד המבנים השנויים ביותר במחלוקת במרחב המקומי – הקרוון – ובאמצעותו אל מפעל שמגדיר מן הסתם את אחד השסעים הפוליטיים העמוקים ביותר בחברה הישראלית – מפעל ההתנחלויות. גזבר לא משקיף על הקרוון במבט אנליטי מרוחק; הוא מתבונן בו מבפנים, מבעד לעיניהם של אלה שמתגוררים בו הלכה למעשה. אפשר שזהו הצעד החשוב הראשון שגזבר עושה במאמר זה, שמשופע בהבחנות דקות: הוא מתמקם היטב נוכח מושא העיון שלו, שולף אותו מתוך הסביבה הסמנטית הטעונה שלו ומזכיר שלצד היותו סמל ומכשיר פוליטי, זהו מבנה מגורים לכל דבר שממלא תפקיד יום-יומי בחיי יושביו. מנקודת המוצא הזאת גזבר יוצא להתווייתה של פנומנולוגיה קצרה, אינטימית ומדוקדקת, של מבנה המגורים הטרומי, ואגב כך הוא גם משרטט את תפקידיו החברתיים של הקרוון בחיי היישוב. הפנומנולוגיה שגזבר מציג במאמר מאורגנת סביב ממדי הזמן והמרחב, וגזבר עומד בה על הארעיות מרובת הפנים של הקרוון – על היותו במהותו מבנה של "בינתיים", כלשונו – ועל העמימות שהוא מקיים ביחסיו המרחביים – על היותו מטבעו אתר של "בין לבין". את מאמרו חותם גזבר בפולמוס קצר עם הנרטיב הרואה במפעל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון סלע נגף שיש לסלקו, ובקרוון – את אחד מסמליו המובהקים. גזבר מזמין את קוראיו וקוראותיו לנקוט את "המבט הטרומי", לראות כיצד הדברים נראים מתוך הקרוון, על תכונותיו המסוימות, ולברר מהו פשר הנוף הנשקף ממנו ומהם אופקיו של המבט המשקיף. אפשר שהרשמים הבהירים שהוא רושם במאמרו יתוו נתיבים פּוֹרים להמשך השיחה – שיחה על "דברים שרואים מכאן", ככותרת המשנה של חלקו האחרון של המאמר.

שתי רשימות מתפרסמות בגיליון 10, והראשונה שבהן היא רשימתה של השוטרת אז-אולי, ליצנית שוטרת שזה כמה שנים משתלבת בפרפורמנס חי במרחבים של מחאה פוליטית ושל חיכוך ועימות בין תושבים ואזרחים ובין המשטרה. הדמות, שנולדה מתוך האמנית היוצרת עידית קישינובסקי באוגוסט 2020 ב"מחאת בלפור", התעצבה והתגבשה במרוצת הזמן והייתה לגורם קבוע – מוזר, מצחיק, מעורב, מפתיע, מתמיה – בתוך מגוון אירועים של הפגנה ומחאה במרחביה השונים של ירושלים. בדמותה ובפעולותיה במרחב היא קוראת תיגר על הדיאלקטיקה המובהקת לכאורה שבה מתנהל המרחב האזרחי הפוליטי, גורמת לאנשים ולנשים – או, בלשונה, ללבבות הפועמים – לבצבץ מתחת לדמות שהם מגלמים בעיני עצמם או בעיני אחרים – "שוטר", "מפגינה", "ערבייה", "חרדי", "שמאלנית", "ימני" – ולחלוק באמת ובתמים את המרחב האזרחי, על התנועות והמחוות שהוא מזמן. זהו מעשה פרפורמטיבי מן המעלה הראשונה, שיש בו סיכון לא מבוטל, ומעבר לשאלות האקוטיות שהוא מעלה על מעשה היצירה, האמנות וההופעה, הוא גם מסמן אפיקים חשובים מאין כמותם למעשה הפוליטי ולמחשבה האתית. את ה"משמרות" שלה מסכמת השוטרת אז-אולי בדוחות מפורטים שבהם היא מספרת במילותיה שלה את שראו עיניה ואת שחש ליבה בנסיבות שזימן לה מעשה הפרפורמנס. לקט הדוחות המתפרסם כאן (שהוא למעשה אוסף של פרגמנטים מתוך הדוחות) מקבץ יחדיו כמה שברי סיפורים וטווה מהם עלילה אחת אפשרית מתוך עלילות אפשריות רבות. הקריאה בדוחות האלה – שכבר מונים כמה מאות – מאפשרת לחוות את הפרספקטיבה הייחודית של השוטרת אז-אולי בגוף ראשון (בגוף של מי, בעצם?) וגם להבחין בשינויים שהיא עוברת מתוך המפגש שלה עם העולם הסוער שבחוץ. בד בבד היא מאפשרת להיחשף לכרוניקה של אסון בהתהוות ולחוש בתנועות הסיסמיות של האדמה הרועדת – אבל גם להתוודע לכוחה של כספית מתרוצצת, ליצנית בלתי נלאית שמוצאת שוב ושוב נתיבי מילוט מתוך משטר התנועה, על כל המחיצות, המתרסים והמחסומים שהוא מקים.

ברשימה "נצרת, עיר הבשורה האקטיביסטית", ח'ולוד אבו אחמד לוקחת אותנו לסיור אישי בעיר הולדתה המוכרת לה לפניי ולפנים. את סיפורה של העיר ואת סיפורה שלה היא מספרת מתוך התבוננות במראות הנגלים בכמה מקומות לאורכה של "דרך הצליינים" – הדרך המחברת בין שתי כנסיות הבשורה בנצרת. אבו אחמד לא מתעלמת מן המטען הדתי וההיסטורי שהעיר הזאת נושאת בחובה וגם לא מתמסרת לו אלא מראה איך הוא מתפקד היום, בעת הזאת ממש, בתוך מערך פוליטי סבוך – הפוליטיקה הגבוהה של המדינה ושל העירייה והפוליטיקה הקטנה והיום-יומית של פעילות ופעילים, יזמות ויזמים, שמשפיעים לא פחות על צביונה של העיר ועל מגמותיה. "קיר הנכבה" המופיע באמצע הסיור, שכתובות ודימויים נרשמים בו ונמחקים ממנו שוב ושוב, מחזיק כמו פלימפססט לא רק את התכנים המבוטאים והמצונזרים שלו אלא את עצם הפעילות האנושית השוקקת – שמגולמות בה גם חירות אקטיביסטית וגם שמרנות פעילה – המתרגשת בו ללא הרף, שיש בה להעיד על שלל הכוחות התוססים והפעילים המתנהלים במרחב הזה, גם אם אחדים מהם בולטים לעין פחות מאחרים. אבו אחמד מביעה ללא מורא את דעתה על הרשויות הפועלות בנצרת ובסביבותיה אבל גם מצביעה על כמה מן המגמות שהיא מזהה בקהילה הפלסטינית בישראל (ושלא פסחו גם עליה) כגון המעבר של צעירות וצעירים מנצרת לחיפה וערעורן המתמשך של תחושות הביטחון והשייכות של הציבור הישראלי הפלסטיני. הרשימה נכתבה ברובה לפני 7 באוקטובר 2023, ורישומי התקופה האחרונה ניכרים בה רק בשוליים, בין היתר בצילומיו של ניזאר קדח שצולמו בפברואר 2024. צילומיו של קדח מלווים במבט רגיש את הסיפור שאבו אחמד מספרת, אבל הם גם מציגים עוד מראות, מצביעים על הנוף הנשקף מעיניים אחרות וטווים בדרכם סיור נוסף במושאיה ובמערכיה של העיר.

המדור החדש "בדיונות" חב את שמו במידה רבה לסופר הארגנטינאי הנודע חורחה לואיס בורחס שהראה בשלל סיפוריו – "ספריית בבל", "גן השבילים המתפצלים", "פייר מנאר, מחבר דון קיחוטה", אם למנות רק כמה מהם – איך הבדיון מגמיש את השיח ומרחיב את הדעת ואיך ידע נולד מתוך פעולת הדמיון היוצר לא פחות משהוא נולד מתוך החתירה לאמת. במדור זה אנחנו מבקשים לתת במה לספקולציה ולאקספרימנטציה ולצרף לשיחה האקדמית משלבים ספרותיים, פואטיים, חזותיים, פרפורמטיביים, שיסחפו את האינטלקט ואת הרגש למחוזות מאתגרים ולא מוכרים. בגיליון 10 פותח את המדור הזה סיפורו של שמעון אדף "בִּדְיוֹנְיוֹם", שיש בו גם עלילה קונקרטית וגם הצעה למחשבה על מעשה הכתיבה עצמו. אדף בודה מזיכרונו (כי מהו הזיכרון אם לא מאגר עצום של סיפורים אפשריים?) שתי "תקריות" – כך מספר הסיפור בוחר לכנות זאת – מן העבר, שתי התרחשויות שבעקבותיהן הלכה ודעכה לה – כך לדבריו – ממשותם של בני האדם בעיניו. מעשה הכתיבה מגולל את שתי התקריות וקושר אותן זו בזו בקשרים שונים ומשונים ובד בבד מטביע בכתוב את האני הכותב: לא האני האחד והמאוחד הכותב לכאורה את הסיפור בשלמותו אלא האני של כל רגע ורגע – האני הכותב מילה או משפט ואז מפנה מיד את מקומו לאני שיכתוב את המילה הבאה, את המשפט הבא, ונותר מאחור, בעבר של הכתיבה; האני שהאני העתידי שתכף יופיע ויכתוב עוד מילה או עוד משפט כבר נושף בעורפו; ועליהם נוספים עוד אני רבים מן העבר שנושאים את הזיכרון המתואר, המשוער, אני רבים מן העתיד שעוד לא נולד ואפשר רק לשוות אותו בדמיון. סיפור המעשייה הזה, שמשכו יום אחד, מתפרק אפוא לבלי סוף – או שבעצם הכול מפורק מלכתחילה, תמיד, ואנו רק עדים כאן בכוונת מכוון להיווצרותה הפלאית (כבכל מעשה יצירה) של מראית שלמה ויציבה מתוך תנודות הריבוי?

‍הילי כהן-מגורי תורמת למדור "בדיונות" מסה מדעית-פואטית-ספקולטיבית שמניעה אותה התשוקה המוצהרת לנהל שיחה עם ציפור. למעשה תשוקות רבות מניעות את הבדיון הזה, שאפשר למצוא בו בין היתר כיסופים לנסיקה של הגוף ולהתעלות של הרוח, רצון עז להתגבר על המרחק בין ישויות נבדלות ונפרדות, גישה משחקית אל הלשון והשפתיים וגם קשב עז, והתוצאה היא שיחה שוקקת, הומה ומצטייצת. המסה של כהן-מגורי מעובדת מתוך חלקו הראשון של הספר 'שיחה עם ציפור' שהיא הכינה במסגרת הפרויקט המרכזי שלה בתכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל, שלצידו הוצגה גם עבודת וידאו. היא נפתחת בחקירה המדעית של "שפת הציפורים" – חקירה שיש בה מן הבלשנות, האורניתולוגיה, האקוסטיקה ועוד – שכהן-מגורי סוקרת אותה ואף מבקשת להשתלב בה. אבל את השיח המדעי הסדור והמנומק המלווה את המסה לכל אורכה מפלחות ללא הרף הבלחות פואטיות – ציוצים בחלון ובתצפיות המדעיות עצמן, קולות אנושיים מן העבר, תרגילים מעשיים בתקשורת לשונית וחזותית, הרהורים, דקלומים, גמגומים – ואלה מוסיפות משלב פואטי מרנין לשיח המדעי חמור הסבר, מתוות ערוצים אחרים של שיחה ותקשורת – וגם תורמות בדרכן לשכלול הידע עצמו. למעשה, מסעה של כהן-מגורי לתוככי "שפת הציפורים" מזמן בין שאר גילוייו וחוויותיו גם הזדמנות להרהר בתנאי ההכרה ובמגבלות השיח: כיצד ובאיזו מידה נוכל להכיר את העולם הנגלה מבעד לחושיה של ברייה לא אנושית, שמן הסתם לא משקיפה על העולם דרך הפריזמה של מושגי אנוש וגם לא פוגשת את העולם מתוך הגופניות האנושית על תכונותיה הייחודיות? מכאן גם נגזרת כמובן שאלה אפיסטמולוגית יסודית וכללית, שיש לה השלכות אתיות הרות חשיבות: מהי מידת החפיפה בין העולם שאנו עצמנו מכירים ובין העולם שמכירה ברייה אנושית אחרת, שניסיונה ההיסטורי, התרבותי, הביוגרפי, הגופני, שונה משלנו? מהו אופי התקשורת עם הזולת הנגזר מתהייה זו? ומהו אופי הידע על העולם – ועל הזולת שבתוכו?

שאלות אפיסטמולוגיות כגון אלה עומדות בלב מאמרה הנודע של דונה האראוויי "ידעים ממוקמים: שאלת המדע בפמיניזם ויתרונה של הפרספקטיבה החלקית" המובא כאן לראשונה בתרגום לעברית. מאמרה של האראוויי נולד כהערה על ספרה של סנדרה הרדינג 'שאלת המדע בפמיניזם' אבל התגלגל להצעה פילוסופית רחבה ונועזת; זהו מאמר דחוס, שנון ונוקב שמתפקע מרוב רעיונות. המדע שעל הפרק הוא לא רק מדעי הטבע והמדעים המדויקים אלא גם מדעי החברה ומדעי האדם והרוח, והאראוויי מבקשת במאמרה לערער על מעמדה של הסמכות המדעית בקביעת אמיתות אובייקטיביות בלי ליפול לגישה רלטיביסטית ששוללת מכול וכול את האפשרות לייצר דין וחשבון אובייקטיבי על העולם. "רק הפרספקטיבה החלקית מבטיחה ראייה אובייקטיבית", טוענת האראוויי ומפקיעה בכך את האובייקטיביות מן ההשקפה המדעית המתיימרת "לראות הכול משום מקום" במין "טריק אלוהי", בלשונה של האראוויי, לטובת מושאיה – האובייקטיביים! – של ראייה שמתקיימת בגוף מסוים ושממוקמת בתוך המרחב הארצי ובתוך ההיסטוריה האנושית. האובייקטיביות לדידה של האראוויי היא "ידעים ממוקמים", כלומר תוצריהם המרובים של גופים חיים ודינמיים שתופסים עמדות מסוימות ומתמקמים בהן, ובמפעל ידע כזה יש יתרון דווקא לגופים הנשיים ולגופים המוכפפים, שאינם מתכחשים לגופם ולמיקומם, שאינם מתיימרים לבצע את "הטריק האלוהי" ושגם מכירים על בשרם את השלכותיה של ההתכחשות המדעית – הגברית באופייה, לדידה של האראוויי – לגופניות הארצית ובת-החלוף. האראוויי מבקשת לקדם שיח ביקורתי ומרובה פרספקטיבות על העולם, שיפקיע את תהליך ההפקה של ידע מידי ההגמוניה, ירבה את המראות האובייקטיביים ואת הקולות הרואים אותם ויאפשר לקיים חיבורים פוליטיים ואתיים מגוונים בין שלל גופים ממוקמים. בסופו של דבר היא אף מצרפת את העולם עצמו לתוך השיחה – עולם שאין לראותו עוד כחומר גלם שאפשר להשתמש בו כמשאב וגם לא כמושא סביל של ידע שצומח מתוך השיח האנושי אלא כשותף פעיל (ואף ערמומי ומפולפל) בשיחה, סובייקט של ממש בתוך מערך אקולוגי שלם ודינמי של השפעות הדדיות.

מאמרה של האראוויי פורסם ב-1988, אבל דומה שהוא לא איבד כהוא זה מתוקפו וחשיבותו, אדרבה: ההבחנות הרבות המופיעות בו יכולות גם היום – בעידן של טכנולוגיה מתקדמת ביותר ושל מבוכה פוליטית לא מבוטלת – לעזור להבין את העולם ולפלס בו דרך. "איך לראות? מאיפה לראות? מהן מגבלות הראייה? לשם מה לראות? עם מי לראות? למי יש יותר מנקודת מבט אחת? מי סובל מעיוורון? מי עוצם עיניים? מי מפרש את השדה החזותי? אילו כוחות חישה אחרים אנו מבקשים לסגל לעצמנו לצד הראייה?" – אלה כמה מן השאלות שהאראוויי מזמינה אותנו לשאול, גם היום, גם כאן. אפשר שעל כל מי שפועלת או פועל בתרבות החזותית והחומרית, על כל מי שכותבת או כותב על התרבות החזותית והחומרית, לשאול מן המאמר עצה עיקרית בראשיתם של כל פעולה, מחקר או מבע: דע את מקומך, דעי את מקומך; אל תתיימרי להציג אמת אובייקטיבית כללית שאין עליה עוררין, אבל גם אל תרפי את ידייך מניסוח האמת האובייקטיבית שלך, זו שמופיעה מתוך העמדה הגופנית שלך בעולם ושצריכה להצטרף לאמיתות אובייקטיביות אחרות, לידעים ממוקמים רבים אחרים.

***

הנה כי כן, לפנינו גיליון שאין לו נושא אחד משותף, ועם זאת רבים ומגוונים הם הקשרים בין המבעים המופיעים בו. הנה הציפורים המשׂיחות בוועידת העופות במסתו של שחר כבר מצטרפות לשירתן של כהן-מגורי וציפוריה ב"שיחה עם ציפור", ובשתיהן יש תפקיד לא זניח לדוכיפת – והנה גם קול ההֹדהֹד-דוכיפת מהדהד בסטודיו של אלהם רוקני ומצטייר בתמונת השער של הגיליון;  ומה פשרם של טופרי העוף הדורס המבזיקים לרגע ב"בדיוֹניוֹם"? הנכבה משוחזרת במאמרם של פוקס ובן צבי דרך "חוק הנכבה" המושר במופע של יערון, וסיפור האסון הזה נמחק מן הקיר ומשוחזר עליו שוב ושוב ברשימתה של אבו אחמד. שתי הרשימות – של השוטרת אז-אולי ושל אבו אחמד – מצטלבות מבלי דעת בהלווייתה של העיתונאית הפלסטינית שירין אבו עאקלה: אצל זו שובל ההלוויה הוא הקדמה למפגש קשה – ובכל זאת מפגש – עם אישה שזועקת מדם ליבה בשיח' ג'ראח, ואצל האחרת המוות הזה וההלוויה הזאת נרשמים כאירוע דרמתי בביוגרפיה האישית. ודומה כי הנוף, ה"טריקסטר" הערום והממולח מ"ידעים ממוקמים" של האראוויי, פוקד בדרכים מוזרות את סוף המאמר "מבנה טרומי" של ידידיה גזבר – שההצעה המוצעת בו מנהלת דיאלוגים מורכבים עם סוגיית הקולוניאליזם ההתיישבותי העולה בניתוח המופע "הערבי האחרון" ועם הסקירה של העיר נצרת ברשימה של אבו אחמד. קשרים, מתחים, פיצולים וחיבורים לרוב; פרספקטיבות חלקיות וידעים ממוקמים; השקפות, תמונות ומראות.

גיליון 10 מופיע בתקופה קשה וטרופה במיוחד. למעשה הוא מופיע בעיצומו של עשור מטלטל במיוחד – בוודאי באזור מוכה הגורל הזה – שמהלומות כבדות ניחתות בו בזו אחר זו ודומה כי החיים הפרטיים שועבדו בו כליל – בגוף, בנפש וברוח – לפוליטיקה הגדולה: עשור שנפתח במשטר הקורונה האימתני, שמתוקף קונצנזוס מדומה הטיל ביד רמה חובות והגבלות חסרות תקדים ושלל במחי יד זכויות וחירויות מושרשות, וכך, במשך שנתיים תמימות, שינה סדרי עולם; עשור שהמשיך בסערה החוקתית הסועה והגועשת שקרעה את הציבור הישראלי לסיעות נבדלות, ניצות, מתנגחות, שמנהלות זו עם זו מאבק איתנים; וכמובן, עשור שהביא עימו את האימה הנוראה ואת הזוועה הבלתי נתפסת ששטפו את המקום הזה ב-7 באוקטובר 2023 ושממשיכות מאז לזרוע עוד ועוד אלימות וחורבן, עוד ועוד סבל וצער – וסופן מי ישורנו.

אין בגיליון 10 פתרונות ישירים למצוקות הגדולות שנערמו כאן בתקופה האחרונה. למעשה אין לו שום יומרה כזאת, והוא אינו מתמודד עם "המצב" התמודדות חזיתית. איך בכלל מתמודדים עם "המצב"?  האם בכלל יש רק מצב אחד ויחיד, שכולם שותפים לו? הלוא גם על הכרוניקה הקצרצרה ששרטטתי פה יהיו מן הסתם רבים שיחלקו – ובוודאי גם האירועים המתוארים בה נחוו בדרכים שונות בתכלית מתוך הגופים הממוקמים המגוונים עד בלי די שחוו אותם.

ההזמנה המגולמת בגיליון 10 היא הזמנה צנועה, מינורית: הזמנה להאזין באורך רוח לרשמים השונים הנמסרים כאן, שכולם אובייקטיביים לשיטתה של האראוויי, ולא כי אין עוררין עליהם – יש גם יש – אלא כי הם מספרים על המושאים, האובייקטים, של מבט מסוים, של גוף מסוים. כך הדברים נראים מנקודת מבטה של פלונית, כך הדברים נחווים בגופו של אלמוני. זה הידע הממוקם שלה, זה הידע הממוקם שלו. איך הדברים משתבצים בתוך הידע הממוקם שלך?